החלטה בתיק עמ"מ 154/03

עיקרי העובדות

ביום 27.11.02 חתם מפקד צבאי על צו מעצר מנהלי נגד המערער, מוחמד אלנג'אר, תושב בית לחם כבן 16, המורה על מעצרו לתקופה של 6 חודשים במתקן כליאה עופר, היינו עד ליום 27.5.02, בגין היותו מסכן את בטחון האזור. 

המערער הובא בפני שופט משפטאי ביום 4.12.02 לצורך ביקורת שיפוטית, וביום 12.12.02 אישר השופט המשפטאי, רס"ן אדריאן אגסי, את הצו לתקופה הנקובה בו.

לאחר עיון בחומר החסוי אשר הצטבר בעניינו של המערער, הגיע ביהמ"ש קמא למסקנה כי ההחלטה להורות על מעצרו המנהלי בדין יסודה, וכי רק שיקולי בטחון החלטיים הם שחייבו הוצאת הצו. עוד הוסיף ביהמ"ש כי החומר שהוצג לעיונו הינו עדכני ומהימן, וכי המעצר לתקופה של שישה חודשים הינו צעד נדרש ואף מתחייב על מנת למנוע את הסכנה הצפויה מהמערער אם יתהלך חופשי. הואיל וכך, אישר ביהמ"ש קמא את הצו, הן לגופו והן לתקופה הנקובה בו.

כאמור, גילו של המערער כיום הוא 16, בהיותו יליד 5.1.87, אולם בעת מעצרו היה עדיין בן 15 בלבד. עם מעצרו הועבר המערער למת"כ עופר, כמצוין בצו המעצר, אך שם סרבו לקבלו בשל גילו, ועל כן הועבר למתקן המעצר הזמני "עציון". במהלך שהותו במתקן עציון הוחזק המערער בבידוד, בנפרד מהעצירים האחרים.

ביום 6.1.03, כשמלאו לו 16 שנים, ולאחר חלוף 45 ימים, הועבר המערער למת"כ עופר ומשם הועבר ביום 21.1.03 למת"כ קציעות.

הערעור

טענותיה העיקריות של ב"כ המערער, עו"ד פלג, נוגעות לתנאי כליאתו של המערער. כאמור, במהלך שהותו של המערער במתקן הכליאה עציון הוחזק הוא בנפרד מיתר העצירים, כך ששהה בבידוד 45 ימים, עד שהועבר לכלא עופר. בנוסף, כך נטען, הופרו זכויות נוספות של המערער בעת היותו כלוא במתקן עציון, ובהן הזכות לבדיקה וטיפול רפואי, הזכות לצאת לטיול, הזכות להיות פטור מעבודה והזכות לקבל ביקורי משפחה. לטענת הסניגורית, פגיעה קשה זו צריכה להישקל למול הסכנה הנובעת מהמערער, אם בכלל נשקפת כזו, ועל יסודה יש להורות על ביטול הצו.

אמנם, עתה, לאחר העברת המערער ממתקן עציון, אין הוא נתון עוד בבידוד. עם זאת, המערער מלין גם על תנאי מעצרו הנוכחיים וכלא קציעות. בראש טענותיה של הסניגורית, הטענה כי המערער אינו זוכה לביקורי משפחה. טענה נוספת היא כי המערער אינו זוכה לתנאים המאפשרים לו קיום לימודים ופעולות חינוך. הפער בין תנאי המעצר להם זכאי המערער לבין התנאים להם זוכה הוא בפועל, מהווה, כך על-פי הטענה, הפרה חמורה של זכויותיו האלמנטריות. לפיכך, טוענת הסניגורית, כי משאין בידי המפקד הצבאי לעמוד בתנאי המעצר המתבקשים, יש לקבוע כי אין הוא מוסמך לעצור קטין במעצר מנהלי. עוד גורסת הסניגורית, כי יש לפרש את הדיבור "אדם" שבסעיף 1 לצו בדבר מעצרים מנהליים כ"אדם בגיר".

לחלופין מבקשת הסניגורית את קיצור תקופת המעצר הנקובה בצו, וזאת מהטעם ששימוש בסמכות לעצור קטין צריך להיות במקרים חריגים בלבד, ומכל מקום, מעצר קטין במעצר מנהלי לתקופה המרבית הקבועה בחוק אינו מידתי, והינו בלתי-סביר באופן קיצוני.

לחלופי חילופין מבקשת הסניגורית מביהמ"ש, אם יורה הוא על המשך מעצרו המנהלי של המערער, להתנות את המשך מעצרו בקיום זכויותיו לתנאי הכליאה שהוא זכאי להם כקטין וכעציר מנהלי.

כבר בפתח הדברים אומר, כי לא מצאתי ממש בטענתה של הסניגורית, כאילו יש לפרש את הדיבור "אדם" שבסעיף 1 לצו בדבר מעצרים מנהליים כ"אדם בגיר" בלבד. לפרשנות זו אין כל עיגון בלשון החוק, אף לא בתכליתו. בהיות תכלית המעצר המנהלי מניעתית, היינו: למנוע סכנה הנשקפת לציבור באם יתהלך העצור חופשי, אין למצוא כל הבדל לעניין זה בין קטין לבגיר. כל עוד הסכנה הנשקפת מהקטין היא כזו המצדיקה את מעצרו, אין לראות על שום מה יזכה הוא לחסינות, ועל שום מה יהיה על הציבור להשלים עם הפגיעה בשלומו ובביטחונו. כל פרשנות אחרת הינה בלתי סבירה, ודינה להידחות.

מכאן, אפנה ואבחן את הטענות הנוגעות לתנאי החזקתו במעצר של המערער.